שירת אישה (כתבה)
נרקיס כבר ניסתה הכל. היא הייתה דתייה לייט מגוש קטיף, חילונית גמורה שעושה סמים במסיבות טראנס וחרדית אדוקה בסמינר למורות, אבל שום דבר לא עבד. אז היא התגרשה, קיבלה היתר רבני להוציא לעולם את המוזיקה שלה והפכה ליקירת גלגלצ. ובגיל 37, ברוך השם, היא סוף־סוף רגועה.
גבי בר-חיים | צילום: גבריאל בהרליה
כשאלוהים חילק את כוח הרצון נרקיס הייתה הראשונה בתור לקבל צ'ייסר. שש שנות נישואים נדרשו לה, אישה מאמינה, להגיע לנקודת האל־חזור הנדירה במונחים של אישה דתייה. היא רצתה להתגרש. רצתה ושתקה, ואז רצתה ועשתה. "בבית לא טוב לשנינו. כי מעבר לחזות הדוסית שאימצתי לעצמי היה בי את המקום הזה שרוצה יותר. יותר מזוגיות. רוצה אהבה. רוצה ביחד. רוצה משהו מכובד יותר", היא מסבירה. "לא היה שם כבוד כל כך. גם אני מהמקום שלי הוצאתי עליו את התסכולים שלי, והוא עליי. ראיתי שזה הולך למקום לא טוב. ושיש לי דרך אחרת. שאני לא צריכה לסבול. הייתי כבויה".
איך זה התפתח? פיספסתי את התהליך.
"כי לא היה תהליך. הוא היה ידיד שלי בחילוניות שגר בארצות־הברית וכשאני חזרתי בתשובה, הוא הגיע לארץ. נפגשנו והתחתנו אחרי שלושה חודשים, כי מתחתנים. אני התחתנתי כי צריך. חזרתי בתשובה. הייתי בת 28. הגעתי לפרקי. לא הרגשתי אינטימיות בינינו. ואני חושבת שעד היום לא חוויתי אהבה. לא אהבה אמיתית. אבל לכל דבר יש סיבה ויצאו לנו שני בנים אוצרות".
ואת יוזמת את הגירושים. זה מאוד נדיר במגזר שלך.
"כן. עשיתי שאלת רב. כי אני מבינה שאני אישה טובה. אני אמא מסורה. דואגת לאוכל. לבית. לילדים. מטפלת. לא מדברת עם גברים. לא נוגעת בגברים. ואני אומרת לעצמי, אני עושה הכל כמו שצריך, אז למה זה לא נוסע? למה זה תקוע בכביסה־ילדים־אוכל־גננת? ואז אני פונה לרב. אמרתי, לא טוב לי. עצוב לי. מה אני עושה? כי ניסיתי הכל. ואז הוא אמר לי, 'תצאי משם'. ככה. זה קרה לפני שלוש שנים".
זוכרת את הלילה הראשון אחרי הגירושים?
"כן. ישנתי בחדר אחר וקמתי בבוקר וכאילו: וואו. אני הבעלים של החיים שלי עכשיו. אני מנהלת את הבית הזה עכשיו. הילדים קיבלו את זה בסדר. אנחנו גם בקשר טוב. כגרושים אנחנו דוגמה טובה מאוד. חזרתי להתעמל. לשמוע מוזיקה. לנגן. חזרתי לחיים. שבתות נהיו לי כיף גדול. לפני זה היה לי מאוד קשה. שבת זה הפיק של השבוע. זה השיא. וכנשואה אני הייתי חרדה מהשבת. שונאת שבתות. היום? שבת? חיימשלי! כבר מיום חמישי אני בריגושים. הנה בשבת הזו אני לבד, כי הילדים אצל בעלי לשעבר. אני נחה. אוכלת אצל חברה, עושים פרשת השבוע בכיף, לומדים חוכמה. שותים. גם ויסקי. ואז אני הולכת הביתה. קוראת ספר. השם איתי".
ואיפה קשה לך הלבד?
"אחרי הופעות מאוד גדולות את חוזרת הביתה לפנות בוקר פותחת את הדלת ואין שם אף אחד. והחוויה הזו של ההופעה - זה מעצים את הלבד שאחרי. ודווקא יש לי משפחה עוטפת וחברות טובות ומטפלת ויש לי למי לספר. ועדיין, אישה מוכשרת, יפה - ואת לבד".
עכשיו, עקב בצד אגודל, היא מנסחת לעצמה את החיים כסוליסטית. גם בחייה פוסט־הגירושים, גם בקריירה המקצועית שהחלה רק לפני שנה, בגיל 36. בשנה האחרונה השם שלה - רק נרקיס, בלי שם משפחה, שהיא מסרבת להסגיר - הפך לכוכב קבוע בפלייליסט של גלגלצ. סינגלים כמו 'שדות', 'ענני', 'אל תעזוב' ואחרים, מיצבו אותה כתשובה הנשית והחד־פעמית לכוכבים יוצאי המגזר הדתי והחרדי דוגמת יונתן רזאל או חנן בן ארי. בעידן של הדתה והדרת נשים, נרקיס - שלדבריה קיבלה היתר מיוחד לשיר מרב שאת שמו אינה חושפת - היא תוספת מבורכת.
גם הטקסטים שלה הם סטיית תקן: ב'עצה' היא שרה על חיפוש עצמי. ב'גלבי', הסינגל החדש שלה שייצא בקרוב, היא כבר מעיזה לגעת בטאבו, שהוא השתוקקות של אישה דתייה למגע, לאינטימיות, לזוגיות. כמעט הדהוד ארוטי ל'גן נעול' של רחל המשוררת, רק עם סמפול של סבתה. "אני מרגישה שזה יצא ממני ושמתי את זה על השולחן. הרצון הזה באהבה. התשוקה לזוגיות. ובעיקר ההרגשה שאני ראויה לדברים האלו".
"והים יכסה הדברים שאותם/לא רציתי ממך להסתיר/אם תבוא היום/וספינות המשא של הלב/יפרקו הסחורה מגופי הכואב/אם תבוא היום וזה ימים ארוכים אין איש בא אל ביתי". זה שיר נורא חושני.
"זה שיר שפשוט יצא ממני. ברור שהיה פה גילוי לב מאוד חשוף שלי, של הנשמה. יש כאן טקסט שלא הייתי מעיזה להגיד אותו פנים אל פנים למישהו. להגיד שימים ארוכים אין איש בא אל ביתי? צריך הרבה אומץ להגיד את זה. זה חשוף. וזו מציאות שמדברת לכולם".
תסבירי.
"אני יכולה להגיד לך שאף פעם לא באתי לגבר, ליטפתי לו את הלחי, ואמרתי לו 'מאמי'. לא היה לי את זה. ואני רוצה את זה מאוד. יש געגוע לאינטימיות. אני אומרת את זה בשיר בהכי פשוט שיש. זה געגוע לאינטימיות עם גבר שלא קיים. זה געגוע למעבר. לזה שישלים את החסר. ברמה אנרגטית אני רק עכשיו מרגישה פנויה על אמת. פנויה לחפש את זה".
את לא פוחדת שהמטפחת שהרב אמר לך להשאיר על הראש מרחיקה ממך מחזרים?
"ברור! זו בדיוק הסיטואציה. אני מרגישה רווקה ומאושרת בחיי ובחוץ אני נתפסת כנשואה. כאילו מה קורה? לכן אני משחררת קצת שיער ובלי טבעות על הידיים, כאילו הלללללו אני לא נשואה. זה אישיו. מצד שני זה חלק מהאאוטפיט שלי. זה תכשיט. עוד אקססורי".
לא מנסים לסדר לך?
"אני דוחה מלא הצעות (נבוכה). לא סגורה עדיין איך אני עושה את זה. כי אני לא במקום של שידוך מצד אחד, ומצד שני אני עם מטפחת, ככה שלא מתאים שאני אשב בפאב עם בחור, למרות שמגיעות הצעות מכל מיני כיוונים (צוחקת). פונים הרבה בפייסבוק, באינסטגרם. מישהו אמר לי, 'תצאי איתי'. אמרתי, 'תקשיב, אתה קטן ממני ואני דתייה'. אמר, 'תקשיבי, לא כיף להיות בפסגה לבד'. מה שנקרא תודה כפרה. איזה חמוד אתה. אני מחכה לראות מישהו ואז שזה יקרה לי. מה שבטוח זה שצריך יותר מחזרים. אני אפילו לא יודעת באיזה מחלקה דתית הוא אמור להיות: כיפה סרוגה? חרדי? בלי כיפה בכלל? אני יודעת שכשאני אראה אותו אני אראה משהו ששייך לי".
אישה יפה. מרשימה. מטופחת מאוד. מגדירה את עצמה חוזרת בתשובה. מאלו שהפכו את הבובו - המטפחת לכיסוי ראש - לאביזר אופנתי. נשית מאוד. ההפך הגמור מהילדה שהייתה. היא הבכורה מבין חמישה ילדים במשפחה דתית־לאומית, להורים משה, חקלאי, ואביבית, גננת. גדלה במושב נצר חזני בגוש קטיף. ילדה בעייתית. שובבה. בן־בת כזו, לדבריה.
ומתי את מטילה ספק?
"אף פעם לא הטלתי ספק. זה היה מושרש בי חזק. כן הרגשתי שאולי לי יש מסלול אחר מכולם ולא הבנתי למה. הייתי רואה חברות לפי הספר. מסודרות. החיים קורים להן. ואני מרגישה הכל אחרת. יש סדר במגזר: הולכים לאולפנה, מתחתנים. ולי היה סיבוב אחר. לכן היו לי שאלות. מי מזיז אותי? השם מזיז אותי? אני מזיזה אותי? זה שיש אלוהים, ידעתי. הרגשתי את זה. אבל לא הרגשתי את המסלול שלי. ידעתי שאני רוצה משהו אחר. אמרתי, בטח השם לא מבסוט מזה שעכשיו אני מתגייסת. הצהרתי שאני דתייה וכשקיבלתי את הפטור כתבתי מכתב שבעצם אני רוצה. על מי אני עובדת? אם כבר אז צבא, אז עד הסוף. ככה הגעתי לקרבי גבעתי. והחברות שלי עושות שירות לאומי. אבל כשזה כבר קרה, לא עצרתי. נפתחו לי העיניים".
וכשנרקיס אומרת שנפתחו לה העיניים היא מתכוונת לזה באופן מילולי לגמרי. השנים היו תחילת המילניום. אלוהים היה די־ג'יי, ונרקיס מצאה את עצמה חיילת בצבא האמת שלו. המשמעות בשביל ילדה טובה מנצר חזני הייתה קרחנה, קרחנה ועוד קצת קרחנה. "ולא ידעתי לפני זה שיש משהו שנקרא סמים. בצבא אני מגלה שקיים דבר כזה. הם הולכים יחד למסיבות, גברים ונשים, חוזרים ביום ראשון ומספרים ועניינים, ואני אומרת, אני גם רוצה. סופשבוע אחד הלכתי איתם. ונפתח לי עולם".
נהיית וויקנדרית? כל השבוע חיילת, מגיע הסופ"ש ונדלקת?
"כן. אבל לא מתחזרת. הולכים לאומן. לפורום. הייתי שותה מלא, שזה חדש לי. וכן, כדורים. דלקות. גיליתי שאני חולת טראנס. חולה על מסיבות. שאני רוקדת סוף הדרך. מה זה, אני עושה את המסיבה! אבל במקביל ראיתי גם את האחרי - פרצוף של אנשים במסיבה אחרי אקסטות וטריפים זה אללה יוסטור. את גם רואה את האפרוריות של אחר כך".
את הדאון.
"כן. שם את מבינה שזה לא ממלא את החור הזה בתוכך. זה ממלא זמנית. את אומרת לעצמך בואי, זה לא היה בשרי ולא חלבי הדבר הזה".
ומה עצמך עונה לך כשאת אומרת את זה?
"כלום. אני לא מקשיבה".
כשהשתחררה כבר הייתה חילונית לכל דבר. אחרי טיול בדרום אמריקה חזרה לבית הוריה בגוש קטיף, אבל רוחנית הייתה מנותקת לגמרי מההוויה המקומית הטעונה דאז. ההתנתקות תופסת אותה בהפתעה, בין שאכטה לעוד סיבוב בים. "המקום מתחיל להתרוקן. נהיה מקום רפאים. ואני בכלל לא הייתי בראש. כל היום מעשנים, בים, גולשים. לא הבנתי את הערך האידיאולוגי של גוש קטיף. הייתי בראש אחר. אז אני כבר עם מכנסיים. לא מתפללת. נזם. פירסינגים. חזרתי מדרום אמריקה. גיטרה חשמלית. כל היום בטירוף. אני בן־אדם אחר. גרה שם אבל מטעמי נוחות. רק ביום האחרון, כשהמשאית אוספת את הדברים האחרונים של הבית של ההורים שלי, קיבלתי כזה בום. שמה לעזאזל קורה?"
תתארי לי תמונה.
"הבית שלי בלי חלונות. בלי דלתות. פיזית. פירקו אותם. בית עירום. הסיפור נגמר, אבל אמיתי. לא בצחוק. זה אשכרה קורה. אבא שלי עומד בדשא שלנו - היה לנו דשא ענקי - מניח שם תפילין פעם אחרונה על האדמה הזאת. אמא שלי פירקה את הדלת בשאגות שעד היום אני מצטמררת כשאני חושבת עליהן. אחותי יושבת על הרצפה, ובגלל שאין רהיטים, יש הד כזה בבית, ואת שומעת יללות, כמו של חיה שבא לך למות. אז היא בחדר שלה צורחת, אמא שלי מוציאה את הכעס שלה על הדלת, אבא שלי בחוץ בוכה עם התפילין. ואני חוזרת מהחוף, מסתכלת על כולם מהצד ואומרת לעצמי, מה קורה פה. פתאום נפל לי האסימון".
שמה?
"שמגרשים אותנו. בועטים אותנו. אני קוראת לזה עד היום הגירוש. לא הפינוי. התקשרתי לחברה שלי מתל־אביב, אמרתי לה, אחותי, אני באה מחר. וגרתי בשינקין. אחרי כמה ימים מצאתי עבודה אצל מעצבת הזויה. וזה היכה בי שכולם יושבים פה, שותים קפה ואני באתי מהתופת - תופת! ראיתי את סוף העולם - ואני התפרקתי. בכיתי. ואני חושבת ששם ננעל לי הלב".
באיזה מובן?
"שעזבו אותי. מפה אני לא רוצה להרגיש כלום. שזה מה שאתה עושה, אלוהים? ככה אתה מתנהג? אז זיבי. בוא תראה עכשיו מה אני עושה".
כתבת על זה שיר, 'אם ננעלו'. מרגישה כשליחה של המפונים?
"עד לפני חצי שנה לא דיברתי על הגוש בראיונות כי לא רציתי לנווט עמדה פוליטית. ואז כתבתי את 'אם ננעלו' והבנתי שזו עדיין עצם בגרון. זה עדיין פצע פתוח. ואני לא צריכה להתבייש בזה. זה משהו שלא מדברים עליו. זה נושא לא פתור. לא כולם מסכימים עם הפינוי. אז אנשים פרווה. לא חלבי ולא בשרי. ואני מאמינה שפרווה זה משעמם. תהיה חלבי - או יותר עדיף - בשרי".
את השנתיים הבאות העבירה בתל־אביב, נערת הפוסטר לכל מה שחילוני באקסטרים. בגיל 23 הגיעה ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. הליברלית בעיני עצמה, שהייתה משוכנעת שבמקום לב יש לה פחית בירה חלודה, נכנסה להלם. "הבנים והבנות, הגייז. הכל היה לי חזק. הווייב היה הזובי של העולם - בשם המשחק, הגבר הסטרייט יתנשק עם גבר סטרייט אחר. זה היה לי כזה וואו. נשארתי ילדה טובה מבפנים! וגם הבינו שאני טובה. היה דיבור עליי. במקביל נפגשתי עם דני מועלם (המפיק) שעשיתי איתו אלבום באנגלית. בן־אדם אומר לך, 'בואי שימי אצלי שיר כל שבוע ותלכי'. הייתי במקום כזה שהכל קורה".
נשמע מדהים.
"לא. נהייתי מוצפת. זה היה יותר מדי בשבילי. יצאתי מאיזון. לא הצלחתי לנהל את זה. שנתיים אחרי קיפלתי הכל וקניתי כרטיס טיסה להודו. אולי נבהלתי. הכל היה בעוצמות נורא גדולות, שרוצים אותך פה ורוצים אותך פה. ואני עוד חושבת מה קורה לי בכלל. אני רוצה בכלל? מי אני בכלל? הייתי אז בת 23".
כל הזמן חיפשת משהו.
"לא הייתה לי מנוחה. ואני זוכרת שבנקודה ההיא אמרתי, טוב. החיים הקיצוניים האלה - משהו קורה פה. מישהו מנסה להגיד לי משהו ואני לא מבינה. אני מנסה לחזור לתל־אביב וכל דירה שאני רוצה תופסים. מנסה להירשם לשנת הלימודים וזה לא מצליח. הכל נסגר פתאום. הכל חסום. והמפיק איתי בטלפונים כל הזמן ש'מה קורה, ובואי נסיים את האלבום'. הבנתי שאני צריכה שנייה לעצור. אז עצרתי, ופתאום נזכרתי באלוהים של האולפנה. הלכתי כמה פעמים לחוף לעשות התבודדות. אחרי שלושה לילות כאלה, בלי סמים, בלי סטלות, הרמתי ראש ואמרתי, 'יודע מה, אני מתגעגעת אליך'".
אז היא נסעה לעשות שבת בסמינר בצפון, והתגלגלה עם אחת הבנות למדרשה בצפת. היא נשארה שם כשנה. את האלבום שכתבה באנגלית בתקופת החילוניות גנזה. מאותו רגע התרכזה כל כולה בהתחזקות.
גם היום כשהיא מדברת על התובנות מאז היא עוברת לקלישאית של חוזרת בתשובה. "אני מגלה שם שאני אוהבת את השם. אוהבת את התורה. מאוד. מבינה שעד כה הייתי בסכסוך עם הדברים האלה ופתאום אני מבינה שוואו. איזה חוכמה. איזה שלווה. יש חיבור לטוב שבי. ונהיה לי טוב. ויש שלב של אורות - שאני באה לתל־אביב עם חצאיות ואומרת לחברים, 'אתם לא מבינים! השם!' שאלו אם התחרפנתי. אחרי זה הפסיקו להזמין ואני גם הפסקתי ללכת. כי די, אחי. זה לא נוסע. עזוב".
ואז הגיעה החתונה, ואחריה עובר הזוג לגור באשקלון ונכנס לשגרה של חיי נישואים. היא מתחזקת ומסתגפת. מפסיקה לנגן. במובנים מסוימים היא מפסיקה להיות. הופכת לאמא של אליה מאיר, שמונה, ומוישי בן ארבע. "ואני מנהלת חנות ספרים וגננת ומורה, רחמנא ליצלן. למדתי בסמינר למורות באשדוד עם כל חסידות גור. קולטת?! זה דוסיות־דוסיות. זה המחמירות של המחמירות. אין טלפונים לא כשרים. הבעלים זה אברכים שלומדים תורה. אני אומרת משהו ואף אחת לא מבינה. אם אני באה עם מטפחת אז שיער בִּפנים ולא עגילים גדולים - בעיקרון, אל תהיי בולטת. ואם כבר באת, אל תהיי בכלל".
תקופה טובה?
"לא. היה לי רע. חשבתי שאני צריכה לחיות חיים קטנים. למחוק את עצמי. להיעלם. אני כבר עם ילד. נשואה. מתלבשת נורא. לא נוגעת בגיטרה. לא שומעת מוזיקה. מנותקת מכל מה שהכרתי. וגם מנותקת מעצמי".
הטוויסט בעלילה מגיע בדמות המטפלת שלה, יוכי. נרקיס לא מוכנה לפרט מעבר לזה, בגלל שהמטפלת שייכת לחסידות מחמירה. היא כן מודה שהאישה הזו שינתה את חייה. "פתאום ישב מולי בן־אדם שראה את הטוב שבי. היא אמרה לי, נרקיס, את נסיכה מבפנים. למה את חושבת כל מיני דברים שאת לא?"
ומה הבנת על עצמך בזכותה?
"שאני ראויה לאהבה. שאני ילדה טובה, מה שעד אז לא חשבתי. שכשאני רוצה משהו אני חרוצה מאוד. אחרי שנה בערך יוכי עושה לנו איזה תרגיל, איך את רואה את עצמך עוד חמש שנים, ובנעימה הייתה גיטרה. אני שומעת את הגיטרה ואומרת, וואו, גיטרה. אמא'לה. כמה זמן. מה, זה עוד קיים בי? לא הבנתי מה קורה איתי. אמרתי ליוכי, 'אני צריכה גיטרה'. אחרי שנים שלא הייתי בעולם הזה. קניתי גיטרה וחזרתי לנגן".
ועדיין היא עומדת במבחן ההוא, בין הרצון שלה להלכה. במילים אחרות: קול באישה ערווה. "יוכי אמרה לי, 'תעשי שאלת רב'. אמרתי לה, 'אחותי, זה יביא לי אגרוף בתוך הבטן. עזבי. עדיף שלא יכאב לי'. אמרה, 'את לא יודעת מה יהיה'. עשיתי את הטלפון הזה בדחילו ורחימו. כששואלים רב אז חייבים לקבל את דעתו. אם אתה לא רוצה לקבל את דעתו אז אל תשאל. הרב הזה הוא פוסק הלכה, ואני לא אומרת את שמו. מפורסם מאוד.
"אני מראש אמרתי לו, 'אני שואלת אבל אני לא יודעת אם אני אוכל לקבל את מה שאתה אומר לי'. אמר לי, 'תשאלי'. אמרתי לו, 'אני עושה מוזיקה'. להפתעתי הוא אמר לי, 'לכי על זה בכל הכוח'. הלסת שלי נפלה. הייתי בהלם. כתוב אין שמחה כהתרת הספק - הייתה לי שמחה של שכרות. של מה קורה פה. כי כל הזמן הזה אני מתבחבשת ואז הוא אומר לי, 'תהיה לך הצלחה מעל לכל מידה בארץ ובעולם'. ואז בום. הכל קרה".
איפה בכל זאת עובר הגבול בין הדת להופעה?
"הופעות מעורבות כן. וואנס הרב אמר שאפשר, אני מתנהלת כמוזיקאית רגילה, כמו אחת בלי מטפחת. מה לא? שיר שאני צריכה להתארח אצל זמר או זמרת וטקסט שהוא מיני מדי או על שטויות - זה לא קרה לי אבל אני תמיד בודקת".
היו טוקבקים שיצאו נגדך - שלא יכול להיות שרב אומר דבר כזה. איך את מסבירה את זה?
"באמת ההלכה היא קול באישה ערווה וזה בל יעבור. כמו שאני לא רציתי להתקשר לרב כי היה לי ברור שהוא לא יגיד לי כן בחיים. אז אני מבינה את התגובות הקשות. באסה לי לראות אחרות כי אני מבינה מה זה. אם לי היו אומרים לא, וואי־וואי. לא נעים לי מנשים כאלה, שלי פתרו את הקונפליקט ולהן לא. זה כואב. אמיתי זה כואב".
על מה הוא בכל זאת אמר לך לא?
"לשיר בספירת העומר. לא יכולה לעשות הופעות. אבל הרב, בבקשה. אי אפשר ביי. הרב אני רוצה להוריד מטפחת כולם חושבים אני נשואה? אי אפשר ביי".
הסיפור שלך נורא מעצים. את פמיניסטית?
"לא יודעת. מה זה פמיניסטית? אישה שרוצה להיות גבר?"
אישה שחושבת שאין הבדל בין מה שהיא יכולה לעשות למה שגבר יכול לעשות.
"מה פתאום. אני הכי נשית. לא צריכה לעשות כל דבר. אישה לא צריכה לעבוד קשה. היא צריכה לקבל את הכבוד שלה".
כשאת חושבת על הגרסה החילונית של עצמך, למה את מתגעגעת?
"בא לי מסיבה לפעמים. אבל של קרחנה. טראנסים של שלוש בבוקר, של פיצוצים. אני לא אחזיק שם יותר משעתיים, אבל עדיין בא לי לפעמים, בשביל הקטע".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה